פסק-דין בתיק ע"א 6576/05

הרקע העובדתי וההליכים המשפטיים

1.                 בשל חוב כספי של המערער 3 לבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, ננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 0-99-17010-03). במסגרתם, מונתה המשיבה לכונסת נכסים על זכויותיו של המערער 3 בדירה ברחוב ניסנבוים 11 בירושלים, הידועה גם כחלקה 103/13 בגוש 30138 (להלן - הדירה), הרשומה בבעלות משותפת שלו ושל אחיו, הוא המערער 2. לשם מימוש זכויותיו של המערער 3, הגישה המשיבה בבית משפט השלום תביעה לפירוק שיתוף בדירה, בדרך של מכירתה וחלוקת התמורה בין הצדדים [ת"א (י-ם) 8786/02]. בפסק דין מיום 3.4.03 קיבל בית משפט השלום (כב' הנשיא א' כהן) את התובענה והורה  "על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה וחלוקת התמורה בין הצדדים" (עמוד 1 לפסק הדין). בית משפט השלום קבע עוד, כי "כונסת הנכסים תהיה רשאית לפעול לביצוע הפירוק ולמכירת הדירה וזאת, לאחר שבמידת הצורך תבדוק מי מתגוררים בדירה ומהם (אם בכלל) זכויותיהם של המתגוררים בדירה" (שם).

2.                 ביום 21.5.03 ביקש המערער 3, בשמו ובשם המערער 2, מאת ראש ההוצאה לפועל, להורות לכונסת הנכסים לנהוג בדירה  "כבנכס תפוס ע"י דיירים מוגנים", בהתאם לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, תשל"ב - 1972.  באותו יום החליט כבוד הרשם א' פוני "להעביר העתק מהבקשה לידיעת ב"כ הזוכה", הוא הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, באמצעות הכונסת. תגובה לא ניתנה. נטען על ידי המערערים, ולא הוכחש, כי לא ניתנה כלל החלטה מאת ראש ההוצאה לפועל בבקשה האמורה.

3.         כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 14.12.04, ביקשה כונסת הנכסים מאת ראש ההוצאה לפועל "להורות כי תוצא הודעת פינוי הנכס, לצורך המשך ביצוע הליכי המכר על ידי כונסת הנכסים...".

ביום 2.1.05 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשמת ס' פרושאור-אבגי, לפיה  "משניתן סעד לפירוק השיתוף בדרך של מכירה, מאשרת פינוי הנכס לצורך מכירתו...". בהחלטה אין התייחסות לבקשת המערערים לנהוג בדירה כתפוסה על-ידי דיירים מוגנים.

ביום 18.1.05 נמסרה למערער 3 הודעה על פינוי.

4.         ביום 16.2.05 הגישו המערערים לראש ההוצל"פ "בקשה דחופה לביטול החלטה מיום    2.1.05", בטענה על כך שהכונסת העלימה מראש ההוצל"פ את הבקשה לנהוג בדירה כתפוסה, היא הבקשה הנ"ל מיום 21.5.03, אשר נותרה מיותמת מתגובה ומהחלטה.

            בו ביום החליטה ראש ההוצל"פ, "כאמור בהחלטתי מיום 2.1.05, משניתן סעד לפירוק השיתוף בדרך של מכירה, ניתן לפנות הנכס לצורך מכירתו. במידה ולחייב ו/או לצדדים שלישיים טענות כנגד הסעד שניתן, עליהם להפנותם לבית המשפט המוסמך ולא ללשכת ההוצאה לפועל".

5.         ביום 28.2.05 הגישו המערערים בקשה למתן פסק דין הצהרתי בדרך של המרצת פתיחה         (ה"פ 557/05) בבית משפט השלום. בקשתם היתה כי בית המשפט יצהיר כי רכשו זיקת הנאה בדירה מכוח שנים, על-פי סעיף 94 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 וכי הם זכאים לרישום זכותם זו במירשם; כי אם תימכר הדירה, יהיו המערערים 2 ו- 3 לדיירים מוגנים על-פי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, תשל"ב - 1972, וכי יש לרשום על כך הערה במירשם; כי המערערים 1 ו- 2 זכאים לרכוש את חלקו של המערער 3 בדירה במחיר שאינו עולה על המחיר שיוצע על-ידי המציעים במכירה ע"י לשכת ההוצאה לפועל, בהתחשב בזכויות המערערים בדירה לפני ואחרי המכירה; כי אין לפנות אף אחד מן המערערים ללא צו פינוי מפורש מאת בית המשפט המוסמך;  ולחילופין, כי בית המשפט יצהיר על כך שאין לפנות את הדירה לפני שיועמד לרשות המערערים סידור חלוף למגורים, על-פי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967.

            בית משפט השלום דחה את טענותיהם של המערערים ומכאן הערעור.

זיקת הנאה

6.         בית משפט קמא קבע, כי "הבעלים במשותף מחזיקים במשותף, בכל חלקיק וחלקיק של הנכס המשותף. אמנם, כל בעלים במשותף מחזיק רק בחלק מן הזכות בכל חלקיק וחלקיק של הנכס המשותף, אבל אין בכך כדי לשנות את התוצאה כי כל אחד מן הבעלים מחזיק בזכות בכל חלקיק וחלקיק בנכס... לכל אחד מן המבקשים יש זכות בכל הדירה" (עמוד 2 לפסק הדין). משיש למערערים זכות להחזיק בדירה, שוב לא יכולה להיווצר זיקת הנאה. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי גם אם 'ינותקו' חלקי השותפות זה מזה, עדיין לא יהא בכך כדי לאפשר זיקת הנאה, שכן כדי ליצור זיקת הנאה נדרש כי השימוש והחזקה יהיו בניגוד לזכותו של בעל המקרקעין האחר, וללא הסכמתו. השימוש שעשה השותף האחד בעניין דנן ב"חלקו" של השותף האחר, לא היה בניגוד לזכותו של האחר, ונעשה על-פי זכות שהעניק בעל המקרקעין האחר לשותפו.

7.         בערעורם טוענים המערערים, כי בית משפט השלום לא היה מוסמך כלל לדון בעניין זיקת ההנאה; וכי בניגוד לקביעתו, כן נתקיימו התנאים הסטטוטוריים וההלכתיים להיווצרותה של זיקת הנאה מכוח שנים.

            המשיבה טוענת כי אין ניתן לאחוז במקל משני קצותיו; לטעון לחוסר סמכות, ובד בבד לטעון לקיומה של הזכות. מכל מקום, בהתבסס על סעיף 5 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, טוענת המשיבה כי משטוענים המערערים כי הם מחזיקים בדירה וכי הם זכאים להמשיך ולהתגורר בה, הרי שלא קמה להם הזכות לזיקת הנאה מכוח שנים.

8.         אכן, לא לבית משפט השלום כי אם לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות השיפוט העניינית להצהיר על קיומה של זיקת הנאה. כידוע, בית משפט השלום מוסמך לדון ב"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן... אך בית משפט השלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" [סעיף 51 (א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984]. המערערים לא ביקשו סעד של אכיפת השימוש בזכות של זיקת הנאה. הסעד שביקשו הינו, כאמור, סעד הצהרתי בדבר עצם קיומה של זיקת הנאה. סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעה שכזו, נתונה לבית המשפט המחוזי [סעיף 40 (2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 ראו: א' אייזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק ב', תשנ"ו, 206, בהתבסס על פסק דינו של כב' השופט ע' גרשון בת"א 1334/85 המועצה המקומית מגדל נ' ס.נ.אי אינק', פס"מ תשמ"ז (ב) 86].

9.         גם כאשר טענה בדבר חוסר סמכות עניינית מועלית לראשונה בפני ערכאת הערעור, שומה להידרש אליה. ככלל, מקובלנו כי "פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית בטל מעיקרו, ומשמעות הדבר היא, כי אין לו כל תוקף משפטי וכי אין בקביעות העובדתיות הכלולות בו כדי לחייב את הצדדים להליך" [ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5) 641, 656]. אומנם ברבות השנים נשמעו מעת לעת השגות על צידקתה של הלכה זו והיא עתידה להשתנות [סעיף 34 להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 28) (מבנה מערכת בתי המשפט ותיקונים שונים), תש"ס - 2000; ע"א 1049/94 דור אנרגיה          (1988) בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר מוחדן חמדן, פ"ד נ (5) 820, 829, מפי כב' השופט ת' אור; רע"א 6630/00 ועד הנאמנים ת"א - יפו נ' יוסף סילקו, פ"ד נו (6) 913, 916 - 917, מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה]. לפי האמור שם, יתכן כי המערערים - אשר הפסידו בבית משפט קמא בתובענה שהם הגישו - מנועים מלטעון לראשונה בערעור על חוסר סמכות עניינית. דומה כי נהגו שלא בתום לב. המערערים עצמם טענו בעבר, בסעיפים 12 ו- 13 לכתב ההגנה בת"א (י-ם) 8786/02 הנ"ל (בפני כב' הנשיא א' כהן), כי סמכות השיפוט נתונה לבית המשפט המחוזי. מחמת כן, ובשל ריבוי ההליכים שהמערערים נקטו בהם (לבד מן הנזכרים לעיל, גם ע"ש 2044/03 בבית משפט זה ועוד), וכדי שלא יינקטו עוד הליכי סרק, ראינו לומר את דעתנו לגופו של עניין, לדחיית טענת המערערים בדבר קיומה של זיקת הנאה.

10.       אומנם צודקים המערערים בטענתם נגד פסק הדין של בית משפט קמא, אשר ייחס להם הסתמכות על סעיף 33 לחוק המקרקעין לצורך ביסוס טענתם על זיקת הנאה מכוח שנים; ולא היא. המערערים ביקשו להסתמך על סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (לצורך טענה אחרת שתידון בהמשך), ולא טענו דבר לעניין סעיף 33 לחוק המקרקעין.

אך אין בטעות זו כדי להועיל למערערים. אין בה כדי לגרוע מנימוקי בית משפט קמא לדחיית טענת המערערים על זיקת הנאה מכוח שנים. אלו עומדים בפני עצמם (עמוד 3 לפסק הדין), ועיקריהם מקובלים עלינו. די בכך ש"מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם" (סעיף 27 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969), כדי שלא תיתכן היווצרותה של זיקת הנאה בין השותפים; שהרי סעיף 5 לחוק המקרקעין, קובע כי "זיקת הנאה היא שיעבוד מקרקעין להנאה שאין עימה זכות להחזיק בהם".

11.       לפי גירסת המערערים עצמם, לא יכולה להיווצר לאף אחד מהם זיקת הנאה. השימוש שעשה כל אחד מהם בדירה במשך השנים, לא נגד את זכותו של מי מהבעלים, ונעשה על-פי רשות;  או למצער, על-פי החוק [סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין], ככל שהדבר נוגע למערערים 2 ו-3.

12.       משסירב רשם המקרקעין לרשום זיקת הנאה כפי שביקשו המערערים; משנדחה הערר שהגישו אל הממונה על המרשם; משנמחק הערעור על החלטת הממונה שהוגש לבית המשפט המחוזי; לאחר שפסק בית משפט השלום את אשר פסק, אם גם בחוסר סמכות, כאמור; ולאחר שהיבענו אנו את דעתנו בשאלה, ראוי למערערים למשוך את ידיהם ולא לטעון עוד לזיקת הנאה.

דיירות מוגנת